<h1>הלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג סימנים ל"ה—ל"ו</h1>
<h2>דף כד:</h2>
כתוב בהלכות גדולות אם נפטר אביו ואמו וקברו בחולו של מועד חייב לקרוע, דכיון דבשבת הוא בכלל כל המקלקלין שהוא פטור (שבת ק"ה ב') אבל אסור (שם ג' א'), בחולו של מועד מותר לכתחילה, וכן כתב מי שבאת לו שמועה קרובה בחולו של מועד אסור לקרוע ונוהג אבילות אחר הרגל וקורע, ורבי אבי העזרי הקשה מראש פרק האורג (שם ק"ה ב'), דמשמע דבמת דידיה חייב מדאורייתא לכו"ע דהוי כמתקן, וקשיא דחמתו אחמתו הוא דמוקי כתנאי אבל לא קשיא מתו אמתו, וא"כ בחולו של מועד אסור אף על מתו, מיהו יש לומר דלא קשיא שהרי פירש רבינו שלמה התם דכי מוקי קשיא דחמתו אחמתו כתנאי ה"נ נוקמא לקשיא דמתו אמתו כתנאי, ורבי אברהם בן דוד כתב דקורע על מתו בחולו של מועד וזה לשונו אין קורעין ואין חולצין אלא קרוביו של מת ולא מברין אלא על מטות זקופות וכו' (מו"ק כ"ד ב'), פירוש כל הני במועד דוקא שאין רשאי לקרוע על מת במועד, אלא הקרובים הראוים להתאבל, והכי מפרש לה בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ז), וכן חליצת כתף ולהברות ברחבה אינם במועד אלא בקרוביו של מת, ואין מברין את האבל במועד בתוך ביתו אלא על מטות זקופות, ואפילו מי שלבו גס בו ואפילו קרוביו ממש מפני שכפית המטה אינה נוהגת כלל, דלא תימא כיון דשרו הברייה ברגל שהוא מענין האבילות ליעבד כדרכו בחולו של מועד קמ"ל, אבל בחול מי שלבו גס בו יברוהו על מטות כפויות ויושב הוא על מטה כפויה ואוכל עמו, כי היה להם מנהג שהמוליך לבית האבל אוכל עם האבל, ואם אין לבו גס בו אינו כופה וגם האבל אוכל עמו על מטה זקופה מפני כבוד המברה עכ"ל, אלמא דקורעין אפילו בחולו של מועד, ובגמ' כתב וזה לשונו ואפילו על חכם שמת, והתניא חכם שמת הכל קרוביו וכו' עד הכל בקרוביו ואפילו במועד, כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה עילויה (מו"ק כ"ה א'), פירוש שלא היו שם בשעת מיתה וקבורה אלא לאחר כך באו ולא קרעו עליו, אמרי לא גמרינן מיניה, וקשיא לן הכא אטו רב ספרא לאו אדם כשר הוה והלא קורעין על אדם כשר ואפילו במועד, ויש לומר הני מילי באותן שעומדין בין מיתה לקבורה ואי לא לא מיחייבי, והם היו סוברים דחכם דינו כאדם כשר ותו לא אלא אם כן הוא רב דההוא בין בפניו בין שלא בפניו ביום שמועה קורע ואפילו במועד, אמר להו מי תניא הרב שמת, חכם שמת קתני וקאמר הכל כקרוביו בין בפניו בין שלא בפניו, סבור מינה מאי דהוה הוה כיון שלא קרעו ביום שמועה אע"פ שהוא תוך שבעה אין קורעין דהא לאו שעת חימום הוא אמר להו אביי חכם כל זמן שעסוקין בהספדו והוא תוך שבעה או לפי מה שהוא ההספד, והא דתניא באבל רבתי (פרק ט') חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו וכל שאין עומדין בשעת מיתתו אין קורעין עליו, נראה דשיבוש הוא ואדם שמת צריך להיות עכ"ל, והילכתא גבירתא איכא למישמע מדבריו, יש ללמוד מדבריו דיש קריעה בחולו של מועד ואפילו ביום שמיעה שהרי פירש חכם שמת הכל כקרוביו ואפילו במועד וההיא מוקי לה ביום שמיעה דאי בין מיתה לקבורה אפילו על אדם כשר דלאו חכם נמי חייב לקרוע, ומדקאמר הכל כקרוביו אלמא קרובים קורעים בחול המועד אפילו ביום שמיעה אע"ג דלאו יום קבורה הוא, ועוד יש ללמוד דכל העומדים בשעת יציאת נפש חייבין לקרוע אפילו בחול המועד, שהרי כיון דאוקי מתניתין בחול המועד ופריך עלה תלמודא בגמ' אי דקאי בשעת יציאת נשמה חיובי מיחייב לקרוע וכו' פירוש ואמאי קתני מתניתין אין קורעין אלא קרוביו של מת, אלמא דאי קאי בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אפילו בחול המועד. ועוד יש לנו ללמוד דעל אדם כשר חייב לקרוע עליו אפילו לא קאי בשעת יציאת נשמה אלא בין מיתה לקבורה ואפילו בחול המועד, מדפריך ואי אדם כשר חיובי מיחייב כלומר ואמאי קתני במתניתין אין קורעין אלא קרוביו של מת, ואי לא קרע על אדם כשר בין מיתה לקבורה אפילו במועד, א"כ מה הוה פריך לימא מתניתין במועד איירי, אלא ש"מ דאדם כשר נמי קורעין עליו במועד, מיהו לא ידענא שפיר מי נקרא אדם כשר, אבל רבי אבי העזרי כתב דאין חילוק בין אדם כשר דלאו חכם ובין אדם דלא כשר אלא בהא, דאדם כשר מי שאינו קורע עליו עונשו מרובה כדאמרינן (מו"ק שם) מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, מפני שלא נתאבל על אדם כשר, אבל על אדם שאינו כשר חיובי מיחייב מיהו אין עונשו מרובה כל כך, אבל אתרוייהו לא מיחייב אלא בשעת יציאת נשמה, ולא נהירא לי דא"כ אמאי קאמר ברישא ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב וכו' עד ואי קאי בשעת יציאת נשמה חיובי מיחייב. ואי איתא דאאדם כשר נמי לא מיחייב אלא בשעת יציאת נשמה, א"כ הוה ליה למימר ואי אדם כשר הוא וקאי בשעת יציאת נשמה, כדמפרש בתר הכי אאדם שאינו כשר, אלא ש"מ דאאדם כשר חייב לקרוע אפילו לא קאי התם בשעת יציאת נשמה אלא בין מיתה לקבורה כמו שכתב רבי אברהם ב"ר דוד. ועוד יש ללמוד דעל חכם אע"פ שאינו רבו אם שמע עליו אפילו לאחר קבורה קורע אפילו במועד, כיון דפריך אמתניתין ואפילו חכם והתניא חכם שמת הכל כקרוביו דקורעין עליו אפילו במועד דומיא דמתניתין דאיירי במועד כדפרישית, ונראה דדווקא חכם שיודעין משמועותיו שחידש, אבל אם אין יודעים מחידושיו כלום וגם אינו רבו לא מיחייבי למיקרע עליה ביום שמיעה לאחר קבורה, מדקאמר כל יומא שמעתתיה בפומין בבי מדרשא. ועוד יש ללמוד מדבריו דעושין הבראה בחול המועד שהרי פירש במתניתין ואין מברין את האבל במועד בתוך ביתו אלא על מיטות זקופות וכו' אלמא דיש הבראה במועד, וכן כתב רבי אבי העזרי והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם (מו"ק פ"ג ה"ז) אין מברין אלא קרובין של מת, ובלבד קרובים הראויין להתאבל, כהדא ר' אבון דמך במועדא ולא גמל ליה ר' מנא חסדא, אמרי בתר מועדא עבד ליה יקרא, ומסקנא אמר קומיהון חכם שמת הכל קרוביו מאן קריביה אינון דהוו גביה ואנן לא הוינן גביה, אלמא דיש הבראה במועד, ואע"ג דמסקינן בגמ' (מו"ק כ"ה א') מי תניא הרב שמת, חכם שמת תניא, נראה לפרש מאן קריביה אינון דהוו גביה, כלומר אותן שהיו רגילין אצלו ולמדו משמועותיו אבל אנן לא הוינן גביה ולא גמרינן מיניה, ור' מנא ס"ל כרבנן דלא קרעו על רב ספרא משום דלא גמרו מיניה, אבל הר' מאיר מאינגליטרא כתב בהלכות אבילות שלו דאין הבראה במועד, והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם (מו"ק פ"ג ה"ט) ר' תנחום דמך בחנוכה, ר' דוסא דמך בריש ירחא דניסן עבדין ליה אברייא, ר' קריספדא דמך במועדא ועבדין ליה איברייא, סברין דמן דעתיה דר' אמי אשתכח דלא מדעתא דר' אמי, מיהו יש לדחות שעשו הבראה בלא דעתו דר' אמי שלא שאלוהו כדת מה לעשות אלא מדעתם עשו, מיהו יכול להיות אם היו שואלים אותו שלא היה מוחה, ואפילו אם היה מוחה מאן לימא לן דהלכתא כוותיה. ועתה בהלכות קריעה במועד יש שלשה מחלוקות בדבר, בהלכות גדולות כתב דעל מתו קורע ביום קבורה במועד ולא ביום שמיעה אם שמע במועד, ורבי אבי העזרי כתב דאפילו ביום קבורה לא יקרע במועד, ורבי אברהם ב"ר דוד כתב ואפילו ביום שמיעה קורע במועד, ונראין דבריו וכן משמע בירושלמי וכן פירש רבינו משה בן מימון וזה לשונו אין מניחין מיטת המת ברחוב במועד שלא להרגיל את ההספד אלא מוליכו מביתו לקוברו וכן אין מתאבלין במועד ואין קורעין ולא מברין ולא חולצין הכתף על המת במועד אלא קרוביו שהן חייבין להתאבל עליו, ואם היה חכם או אדם כשר או שהיה עומד בשעת נטילת נשמה הרי זה קורע עליו במועד ואין קורעין ביום טוב שני אפילו קרוביו של מת עכ"ל, ורבי אבי העזרי הביא אותו ירושלמי על הבראה, והא דאמרינן (מו"ק כ' ב') שמע ברגל ולמוצאי הרגל [נעשית רחוקה] פליגי אי קורע או לא אלמא דלא קרע ברגל, התם מיירי ביום טוב ולא בחול המועד מדקאמר ברגל, ולא קאמר במועד.
